"אני בחיים לא סומכת יותר על אף אחד" (או: למה אי אפשר לקנות אמון במכה אחת)

שיעור ב-Personal Market Fit מילדה בכיתה ד', ברנה בראון וסיימון סינק.

אמון זה כמו צנצנת גולות

זה הסיוט של כל הורה. הילדה שלך, תלמידת כיתה ד', חוזרת מבית הספר מפורקת. היא זורקת את התיק בכעס, העיניים אדומות מבכי. היא סיפרה סוד "שמור" לשתי חברות טובות בהפסקה. עד ארוחת הצהריים? כל הכיתה כבר ידעה. כולם צחקו, הצביעו, עשו ממנה בדיחה.

במונחים של ילדים, זה עולם ומלואו. זה חרם. זו בגידה צורבת בבטן הרכה ביותר. היא מסתכלת על אמא שלה, ומודיעה לה חגיגית: "אני לעולם לא אתן יותר אמון באנשים."

ובצדק. ברגע הזה, העולם מרגיש כמו מקום שאי אפשר להישען בו על כלום.

אז איך בונים אמון מחדש? הרבה פעמים בחיים - כשאנחנו רוצים לקדם את הקריירה, את העסק או את הזוגיות - אנחנו חושבים שאמון נבנה ברגעים הגדולים. בהבטחות ענק, בחוזים מפוצצים, או במחוות חד-פעמיות. אבל האמת היא שאמון הוא לא החלטה לוגית. הוא רגש. באנגלית אומרים "I feel trust". וכמו כל רגש עמוק, הוא לא נוצר ביום אחד.

מתי בדיוק התאהבתם? סיימון סינק שואל שאלה יפהפייה שממחישה את זה: נסו להיזכר ברגע המדויק שבו ידעתם שאתם אוהבים את בן או בת הזוג שלכם. התשובה היא כמעט תמיד: אין רגע כזה. זה לא קרה ביום הנישואין וגם לא בחופשה ברומא. זה קרה במיליון רגעים קטנים שקרו באמצע. כשהכנת לו קפה בבוקר בלי שהוא ביקש, כשהיא הקשיבה לך אחרי יום נוראי בעבודה, כשויתרתם אחד לשנייה על הדבר הקטן ההוא. האהבה, כמו האמון, היא הצטברות. כמו גלגל תנופה, יום אחד אתם מתעוררים ומבינים שהרגש הזה חזק ויציב יותר מכל דבר אחר. זה חזק מסך חלקיו.

הצנצנת של ברנה בראון החוקרת ברנה בראון נותנת לזה דימוי ויזואלי מדויק: "צנצנת הגולות". היא מתארת מורות שמחזיקות צנצנת בכיתה: על כל מעשה טוב קטן - מוסיפים גולה. על כל פגיעה - מוציאים. העיקרון פשוט: אנחנו לא נותנים את הלב שלנו למישהו בגלל "הבטחה גדולה" (אירוע חד פעמי). אנחנו נותנים אותו למי שאסף אצלנו גולות, אחת-אחת, לאורך זמן.

וזה הבסיס ל-Personal Market Fit במודל ה-Personal Market Fit, אנחנו בונים את ה"מוצר" שהוא אנחנו. כמו כל מוצר מוצלח, אנחנו צריכים לתת מענה לשני צדדים: צד אחד הוא ה-Why שלנו (הייעוד, הסיפוק), והצד השני הוא הערך העסקי (פרנסה). זה לא חייב לקרות באותו מקום. בדיוק כמו שמגזין נותן כתבות בחינם לקוראים (ערך) אבל עושה כסף מפרסומות (ערך עסקי), גם בחיים האישיים זה עובד במודלים שונים: זה יכול להיות ב"טיים-שרינג" (Time Sharing) - עבודה בהייטק לפרנסה, והתנדבות בעמותה לנשמה. זה יכול להיות "ליד", וזה יכול להיות - במקרה המושלם - באותו מקום.

אבל - וזה האבל הגדול - לא משנה איך המודל שלכם בנוי, המטבע הוא תמיד אותו מטבע: אמון.

בין אם אתם רוצים שהבוס יעריך אתכם (פרנסה), ובין אם אתם רוצים להוביל קהילה בהתנדבות (Why) - אף אחד לא ילך אחריכם אם הצנצנת שלכם ריקה. ה"שוק" שלכם - בין אם זה הלקוחות, המנהלים, המשפחה או החברים לתחביב - לא יתחבר למוצר שלכם אם הוא לא מרגיש את האמון הזה, שנבנה בגולות הקטנות.

זה לא קורה בצעקות "אחרי!" אנחנו, המנהלים של החיים שלנו, נוטים לחשוב שאצלנו זה אחרת. שבעולם המבוגרים דברים נסגרים בכוח הסמכות או החוזה. אז זהו, שלא.

• אתה בונה את התשתית להצלחה שלך כשאתה עוצר עובד במסדרון ושואל אותו בכנות איך הולך הטיפול הרפואי של אמא שלו – וזוכר את התשובה יומיים אחר כך.

• אתה בונה אותה כשאתה מגבה מישהו שטעה, במקום להקריב אותו.

• אתה בונה אותה כשאתה מקשיב באמת, ולא רק מחכה לתורך לדבר.

אמון, מסתבר, הוא לא מכת ברק. הוא אוסף של גולות קטנות, שקופות ופשוטות. והוא התנאי ההכרחי לכל מודל של הצלחה בחיים.

אז תעשו בדיקת מלאי קטנה ותשאלו את עצמכם: כמה גולות שמתם בצנצנת שלהם השבוע?