סחיטה במקום העבודה: ניצחון בקרב, תבוסה מוחלטת במלחמה

הצילום הזה רץ עכשיו בפיד וקורע את הרשת.

עובדת שמקבלת זימון לשימוע לפני פיטורים, ומחליטה לענות למנהל שלה בקלף מנצח:

"רציתי לעדכן שגם אני מחזיקה במידע שרלוונטי להמשך ההעסקה שלי... למשל, שאתה בוגד עם קולגה מהצוות המקביל. היא סיפרה לי. נתראה בשימוע ❤️".

על פניו? גאוני. סצנה קלאסית מאיזו סדרה, מחיאות כפיים בפיד, ויש אפילו מי שרואה בזה "נקמה מתוקה" של העובד הקטן שהחזיר למנהל באותה מטבע.

אבל אם נוריד לרגע את שכבת הצחוק והציניות - יש פה משהו עקום מהיסוד, ששווה לפרק אותו.

1. המהלך: זו לא עוצמה, זו תבוסה מוחלטת

בואו נדבר תכל'ס: מי שחושב שבמהלך כזה הוא מפעיל "כוח", טועה בענק.

סחיטה היא לא כוח. היא הצורה הכי מזוקקת של פאניקה וחוסר אונים.

ברגע ששלפת נשק אישי כדי להכריח מישהו להשאיר אותך בעבודה, מערכת היחסים המקצועית שלכם נקברה רשמית.

נניח שהתרחיש הזה עובד והשימוע מבוטל. מה עכשיו? באמת נראה לכם שתהיה שם עבודה משותפת? אמון? קידום? ברור שלא. אתם מסומנים מהשנייה הראשונה.

וזה לא נגמר בדלת המשרד. ישראל היא שלולית קטנה, והתעשייה שלנו עוד יותר קטנה. כולם מכירים את כולם, שמות עוברים בוואטסאפ ובשיחות מסדרון, והמוניטין שלכם זה הדבר היחיד שהולך איתכם לכל מקום. אדם שמשתמש ברפש אישי כדי לשרוד תפקיד שורף לא רק את הגשר הנוכחי, הוא כנראה סגר לעצמו דלתות לשנים קדימה.

ערך מקצועי לא בונים מלהחזיק אנשים כבני ערובה.

2. המקור: רקבון ארגוני מוחלט

הסיפור פה הוא לא רק על עובדת שאיבדה את זה מרוב לחץ. התמונה הזו חושפת תרבות ארגונית מפורקת לגמרי.

תסתכלו על שרשרת הכשלים בשלושה משפטים קצרים:

• מנהל שמאבד את המצפן המוסרי שלו בתוך הצוות.

• קולגה שמרכלת במסדרונות על דברים אישיים ומערבבת בין הכל.

• עובדת שמרגישה שהדרך היחידה שלה לשרוד היא באמצעות איומים פתוחים.

כשמקום עבודה מתנהל כמו טלנובלה רעילה ואין בו גבולות בסיסיים של כבוד ויושרה, כל המערכת נגררת למטה. אי אפשר לייצר ערך, אי אפשר לצמוח, ובטח שאי אפשר לנהל תהליכים מקצועיים במקום שאיבד את המצפן האנושי והערכי שלו.

3. והטייק-אווי שלי אליכם: איך יוצאים מצומת כזה בראש מורם?

זימון לשימוע זה לא פיקניק. זה מבהיל, זה כואב, זה מאיים על הביטחון וזה דוחף אותנו לאינסטינקטים הכי הישרדותיים שיש.

אבל תזכרו משהו פשוט:

• אם אתם צריכים לאיים כדי להישאר - זה בדיוק הסימן שאתם חייבים לעוף משם. מקום שלא רוצה אתכם, או סביבה כזו רקובה, הם הדבר האחרון ששווה להילחם עליו.

• שימוע הוא סך הכל בדיקת התאמה. לפעמים הכימיה נגמרה, לפעמים הצרכים השתנו, ולפעמים החיבור פשוט לא עובד. אם ההתאמה איננה - קחו נשימה עמוקה, תפרדו בצורה מקצועית, ותשמרו על הכבוד שלכם.

• אל תאבדו את עצמכם בגלל שהצד השני איבד את זה. גם אם המנהל טעה, גם אם הארגון התנהג בצורה עקומה - הדרך שבה תבחרו לסיים את הסיפור הזה היא החתימה המקצועית והאישית שלכם.

שימו את האנרגיה שלכם במציאת המקום הבא. מקום עם סביבה בריאה, שמעריך את מה שאתם מביאים לשולחן ואת מי שאתם - ולא במלחמות בוץ במקום שאיבד מזמן את הדרך.