העכברים של קלהון: מראה, לא תחזית
ב-1968 חוקר אמריקאי בשם ג'ון קלהון בנה גן עדן לעכברים. הוא שם בתוכו ארבעה זוגות בלבד. אוכל ומים בלי הגבלה, אין טורפים, אין מחלות, יש מקום מסודר לקנים. כל מה שעכבר יכול לרצות, מסופק. לניסוי הוא קרא "יקום 25". זה היה הניסוי ה-25 בסדרת סביבות שבנה למכרסמים.
בהתחלה זה עבד נהדר. העכברים התרבו מהר, והאוכלוסייה הכפילה את עצמה שוב ושוב. בראשית 1970 היא הגיעה לשיא של בערך 2,200 עכברים.
ואז משהו התחיל להשתבש. חלק מהזכרים נעשו אגרסיביים. חלק נסוגו לגמרי. אמהות הזניחו את הגורים. והיו גם עכברים שקלהון קרא להם "היפים": הם לא רבו ולא הזדווגו. הם אכלו, שתו, ישנו וטיפחו את עצמם, בלי להשתתף בחיי החברה של המושבה. הלידות ירדו, גורים לא שרדו, והמושבה הלכה ודעכה, עד שנכחדה לחלוטין, למרות שהאוכל והמים נשארו בשפע.
הסיפור הזה הפך למפורסם, ובדרך כלל מספרים אותו כמו שיעור בצפיפות: הרבה יותר מדי עכברים בכלוב אחד. אבל יש פרט שמסבך את התמונה. קלהון חישב שמקומות הקינון יספיקו לכ-3,840 עכברים, ואילו השיא היה כ-2,200. אפילו אז, חלק ממקומות הקינון נשארו ריקים. זה לא אומר שלא הייתה צפיפות. מקום פנוי לקן הוא לא בהכרח מקום פנוי בתוך החברה.
מה הניסוי מסביר, ומה לא
קלהון עצמו דיבר על צפיפות ועל התפוררות של תפקידים חברתיים. אבל הניסוי לא הפריד בין כל הגורמים שיכלו להשפיע: מרחב סגור, מפגשים שהעכברים לא יכלו להימנע מהם, וקושי למצוא מקום במבנה החברתי. "יקום 25" היה חלק ממחקר ממושך, אבל המושבה הזאת לבדה לא יכולה להסביר מה גרם לכל תופעה. ובוודאי שאי אפשר לקחת ממנה תחזית למה יקרה לבני אדם בעידן של Total Abundance - שפע אינסופי.
אבל בתוך הסיפור הזה יש פרט שמעניין אותי במיוחד: האפשרות לצאת ולמצוא מקום אחר. קלהון תיאר מצב שבו צעירים מגיעים לבגרות, אבל מתקשים למצוא לעצמם מקום במבנה החברתי. ב"יקום 25" הם גם לא יכלו לעזוב ולנסות להשתלב במקום אחר. האוכל והמים היו זמינים, אבל האפשרות למצוא לעצמם תפקיד לא הייתה מובטחת באותה מידה.
זה לא מוכיח שחוסר אתגר הוא שהביא לקריסת המושבה. אבל מכאן עולה שאלה שאפשר להפנות גם אלינו: אם יהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי לחיות, איך נמצא את מה שאנחנו רוצים לחיות בשבילו? איזה מקום נרצה לתפוס, מה נרצה לעשות, ואיך נבחר את זה בעצמנו? אצל העכברים הקירות היו ממשיים. אצלנו, אם יהיו קירות כאלה, הם עשויים להיראות אחרת לגמרי.
השאלה שהמראה מחזירה
בספר שאני כותב, אני מדבר על כך שאם נגיע יום אחד ל-AGI, הוא עשוי לפתור המון דברים בבת אחת. מחלות, כל מחסור, עבודות קשות. אני לא מפחד מזה, זה יהיה מצוין. אבל אם זה באמת יקרה, ואם הכול יהיה מסופק, תישאר שאלה אחת שלא קשורה לאוכל ולמים: מה נשאר לנו לעשות, אם אין לנו אתגרים אמיתיים?
בני אדם הם לא עכברים. אנחנו מחליטים, מתארגנים ומשנים את הסביבה. אנחנו גם בונים סיפורים שמאפשרים למיליוני אנשים לפעול יחד למען משהו שגדול מכל אחד מהם. הגנה על הסביבה, החזון של ארגון עסקי, לאומיות, ולפעמים גם לאומנות.
לא כל המטרות האלה דומות, ולא כל מחיר שמשלמים למענן מוצדק. אבל אנשים מוכנים להשקיע שנים, לוותר על נוחות, ולפעמים גם לסכן או להקריב את חייהם בשביל רעיון. זה שהוא "סיפור" לא הופך אותו לחסר משמעות. הוא יכול לתת לאדם שייכות, כיוון וסיבה לקום בבוקר. הוא גם יכול להוביל למקומות מסוכנים.
לכן השאלה האנושית מורכבת יותר מאוכל ומים. אנחנו יכולים להמציא מטרות חדשות, אבל האם נרגיש שהן באמת חשובות? ואם המכונה תוכל גם לממש אותן טוב מאיתנו, מה יהיה המקום שלנו בסיפור?
תרבות מפצה, ומה אם המכונה יכולה גם את זה
כשהחיים התחילו לדרוש מאיתנו פחות תנועה, בנינו דרכים להחזיר אותה בצורה מלאכותית. חדרי כושר, ריצות בוקר, אימונים. זו תרבות מפצה: אנחנו מרימים משקל שלא צריך להעביר לשום מקום, אבל למאמץ עצמו יש תכלית אמיתית. הוא שומר על הגוף. האתגר מלאכותי, התועלת לא.
דמיס הסאביס, ממייסדי DeepMind, סיפר שכבר כילד, אחרי משחק שחמט מתיש בטורניר, שאל את עצמו אם כל המוחות המבריקים בחדר לא יכולים לעשות משהו מועיל יותר, כמו לעזור לפתור את מחלת הסרטן. ובכל זאת, הוא לא ויתר על משחקים. בהמשך הם היו מגרש אימונים למערכות שפיתח, כמו AlphaGo, בדרך לעבודה על בעיות מדעיות כמו חיזוי מבנה חלבונים, עם AlphaFold.
והיום המכונה כבר לא רק פותרת במקומנו תרגילים שאנחנו יודעים לפתור, רק מהר יותר. ב-2026, למשל, מודל AI הציע פתרון לבעיה מתמטית של ארדש ועמיתיו משנות ה-60, וחוקרים בדקו ופיתחו את ההוכחה. זו לא הוכחה שהמכונה יכולה לפתור הכול. אבל היא כבר משתתפת גם בפריצת דרך במקום שבו בני אדם עוד לא מצאו פתרון.
עכשיו תחשבו על עולם שבו המכונה יכולה להתמודד גם עם האתגרים האמיתיים שלנו. האם חדר הכושר לאנושיות יכול להסתפק בתרגילים שאנחנו בוחרים לעשות כדי לשמור על עצמנו, גם אם המכונה כבר יודעת את התשובה? או שנצטרך אתגר פתוח, עם משמעות ותוצאה שעדיין תלויות בנו? אני לא בטוח שיש לי תשובה. אני גם לא בטוח שאותה תשובה תתאים לכולם.
אולי חלק מהתשובה נמצא בקשר עם אנשים אחרים. להיות האדם שמישהו צריך בשעה קשה, להקשיב, להיות שם. זה לא רק מבחן של מי פותר בעיה מהר יותר. אבל גם זה לא פותר את כל השאלה. זה מה שאני רוצה לבדוק דרך ה-Humanity-Fit שלי, חדר הכושר לאנושיות: איזה מאמץ כדאי לנו להשאיר בידיים שלנו, ולמה? כן לעלות במדרגות, אבל לא 25 קומות, וכמובן גם לא מעלית בכל מקום. האם די בכך שהמאמץ שומר עלינו, או שאנחנו צריכים להרגיש שיש משהו בעולם שלא יקרה בלעדינו?
ושוב, זו לא נבואה. לא כל אתגר ייעלם, ולא כל מה שמרגיש לנו משמעותי חייב להיות דבר שרק אנחנו מסוגלים לעשות. אבל גם אתגר קשה ומטרה גדולה לא מבטיחים שנרגיש שהחיים שלנו שייכים לנו. כאן נכנס סיפור אחר, של אדם שלא חסרו לו אתגרים לרגע.
ג'ון סטיוארט מיל היה פילוסוף וכלכלן בריטי, ומי שכתב לימים את "על החירות". אביו, ג'יימס מיל, היה בעצמו הוגה דעות, שותף לדרכו של ג'רמי בנתם. הם רצו לשפר את החברה לפי עיקרון פשוט: להגדיל את האושר ולהקטין את הסבל. האב רצה לגדל בן שיוכל להמשיך את המפעל הזה, ובנה לו חינוך בהתאם. יוונית מגיל שלוש, לטינית מגיל שמונה, ובהמשך לוגיקה וכלכלה, עם מעט מאוד חברה של בני גילו.
מבחינה שכלית, הילד הגיע להישגים יוצאי דופן. אבל בגיל עשרים, בסתיו 1826, הוא שקע במשבר. הוא שאל את עצמו אם יהיה מאושר אילו כל השינויים החברתיים שעבד למענם היו מתגשמים מיד. התשובה שעלתה בו הייתה לא. לא חסרו לו משימות, ולא חסרה לו מטרה גדולה. ובכל זאת, הדברים שלמענם חי איבדו את הכוח לתת לו שמחה.
הסיפור לא נגמר שם. ההתאוששות הייתה הדרגתית, וב-1828 ספרי שירה של וורדסוורת' עזרו לו לתת מקום לרגש ולשמחה שלא היו עוד משימה לנתח. בהמשך הוא כתב ספרים חשובים על חירות וכלכלה, ופעל למען זכויות נשים. הוא לא נכשל בתוכנית של אביו. הוא המשיך ממנה, וגם שינה כיוון.
הסיפור של מיל מחזיר אותי לשאלה שמלווה גם אותי: מי בחר את המסלול שלנו, ומה בתוכו באמת שלנו?
בגיל 13 המורה שלי לאומנות התקשרה לאבא שלי ואמרה לו שאני מאוד מוכשר, ושכדאי לשלוח אותי לבצלאל. לאבא שלי היו באותה תקופה תוכניות אחרות בשבילי. בטייק על קטע ממערכון של "הגשש החיוור", הוא ענה לה: "את תשלחי את הבן שלך לבצלאל, אני אשלח אותו לטכניון ונראה מי יגיע ראשון".
לימים, כשהפכתי למנהל מוצר טכנולוגי, יזם, מרצה ומנטור, וכל הקריירה שלי סבבה סביב ההייטק, שאלתי את עצמי: אני כאן כי זה המסלול שהוא התווה לי, או כי קיבלתי את ההחלטות האלה בעצמי? מה היה קורה אם הייתי הולך למסלול שרציתי, לאומנות? איך החיים שלי היו נראים היום? האם הייתי יותר מאושר, או פחות? את זה כנראה לא אדע.
אבל אחרי תהליך ארוך של "למצוא את עצמי", גיליתי שאני עדיין אותו ילד בן 13. אומנות, יזמות וניהול מוצר דומים הרבה יותר ממה שנדמה: בכולם אני מדמיין משהו שלא קיים, לוקח את הכלים וחומרי הגלם שעומדים לרשותי, ויוצר משהו שאחרים ייהנו ממנו או יקבלו ממנו ערך. חומרי הגלם השתנו. הדחף ליצור נשאר.
זו גם הטענה שלי ב-YourMarket.Fit: לכל אחד מאיתנו יש ייעוד, גרעין שמתעצב אי שם בשנות העשרה וכמעט לא משתנה. מאיפה הוא מגיע זו כבר שאלה של אמונה אישית: אלוהים, היקום, גלגול נשמות או סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. מה שמשתנה הוא צורת המימוש שלו, ואלו התשוקות שלנו.
בעולם הסטארטאפים, הייעוד מקביל לחזון של החברה. התשוקות הן המוצרים והקטגוריות שדרכם היא מממשת אותו. חברת Patagonia, למשל, מציבה לעצמה מטרה לשמור על כדור הארץ, ומממשת אותה דרך ביגוד וציוד טיולים תוך ניסיון לצמצם את הפגיעה בסביבה. אילו הייתה עוברת לייצר מערכות אנרגיה מתחדשת, זה היה יכול להיות פיבוט במימוש, בלי לשנות את החזון. כך אני רואה גם את הפיבוטים בחיים שלנו: לא בהכרח להחליף את הייעוד, אלא למצוא לו צורת מימוש חדשה.
אולי המסלול שאבא שלי כיוון אותי אליו לא מחק את הילד שרצה ליצור. הוא נתן לו חומרי גלם אחרים. אבל הייתי צריך לעבור את הדרך הזו כדי לזהות מה בתוכו שלי. ואם AI ישנה שוב את הכלים ואת המקצועות, השאלה תהיה גם מה אנחנו רוצים להמשיך ליצור, ולמען מה. לא רק "מה נשאר לנו לעשות", אלא "מה מתוך זה אנחנו בוחרים לעשות".
אם המכונה תוכל הכול, בשביל מה נצטרך להתאמץ?
הסיפורים האלה לא מוכיחים את אותו הדבר, אבל הם מחברים אצלי כמה שאלות. קלהון מעורר את השאלה אם סיפוק כל הצרכים מספיק. מיל מזכיר שגם מטרה גדולה ואתגר קשה לא מבטיחים שנרגיש שהם שלנו. והסיפור שלי מחזיר אותי למה שאני טוען ב-YourMarket.Fit: יש בנו ייעוד, גם כשצורת המימוש שלו משתנה. לצד זה, אנחנו חיות חברתיות. אנחנו רוצים להרגיש שהעשייה שלנו מחברת אותנו לאחרים, ושאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.
אם יום אחד המכונה תוכל לעשות הכול בשבילנו וטוב מאיתנו, השאלה הזו תחריף. לא רק לעבוד ולפתור בעיות, אלא גם ליצור את מה שחלמנו ליצור ולקדם את המטרות שנותנות לנו משמעות. אם המטרה תושג טוב יותר בלעדינו, האם עצם השגתה תספיק לנו? או שחלק מהמשמעות נמצא דווקא בזה שאנחנו משתתפים, מתאמצים ותורמים?
כאן נמצא סימן השאלה של "חדר הכושר לאנושיות". אפשר לתכנן מאמץ קוגניטיבי ורגשי, כמו שאנחנו מתכננים אימוני כוח ותזונה. העובדה שהאימון מלאכותי לא הופכת את התועלת שלו למלאכותית. אולי הוא גם ייתן לנו תחושת משמעות ושייכות.
אני עדיין לא יודע. זה מה שאני רוצה לברר דרך חדר הכושר לאנושיות.
אם הנושא הזה מעורר בכם משהו שקשה להסביר במילים - תחושה שהמהפכה הזו מרגשת ומפחידה באותה נשימה - אתם לא לבד. אני מרגיש אותה גם. בואו נבנה יחד את "חדר הכושר לאנושיות", ונשמור על מה שמייחד אותנו כבני אדם. כתבו לי.
תגובות