top of page
חיפוש

אבק כוכבים שמאמין לסיפורים

לפני 50 דקות
זמן קריאה 4 דקות

כשאני מסתכל על השמים בלילה נקי, במיוחד כשיוצא לי להיות במקום חשוך, אני תמיד נפעם, אבל לא מגודל היקום או אם יש חיים אי שם, אלא ממשהו, שאני חושב שהוא הרבה יותר מדהים והוא פה, ממש איתנו.


כמו שכל ילד שלמד ביולוגיה ביסודי יודע, יותר ממחצית ממשקל הגוף שלנו היא מים. ומים, כולנו זוכרים, עשויים ממימן וחמצן. יסוד המימן נוצר במפץ הגדול, לפני כמעט 14 מיליארד שנה. החמצן, הפחמן שבונה את התאים שלנו והברזל שנושא ברגע זה חמצן בדם שלנו נוצרו הרבה אחר כך, בליבות של כוכבים: כוכב מבלה את רוב חייו בהפיכת מימן להליום, ואחרי שהמימן נגמר הוא ממשיך להפוך את ההליום ליסודות כבדים יותר ויותר. ובתהליכים שמתרחשים בסוף חייהם של הכוכבים, החומר הזה מפוזר לחלל, וממנו נוצרו השמש, כדור הארץ וגם אנחנו. במלוא מובן המילה, אנחנו עשויים מאבק כוכבים.


יש בזה יופי מפחיד. אנחנו לא אורחים ארעיים ביקום. אנחנו, ליטרלי, היקום עצמו. וכמו שקרל סייגן אמר, "אנחנו הדרך של היקום להתבונן בעצמו".


ותחשבו על זה. כל מה שאנחנו רואים סביבנו עשוי מאותם חומרים בדיוק. כל צמח, כל יצור חי, כל גרגיר חול בחוף. אבל יש דבר אחד שמבדיל אותנו, המין האנושי, מכולם: אנחנו החומר של היקום שלמד לספר לעצמו סיפורים, ולהאמין בו ביחד.


ואז אני מוריד את המבט בחזרה לאדמה, והפער מכה בי בחוזקה.


היצור המדהים הזה, שעשוי מחומר קוסמי בן מיליארדי שנים, מבלה את רוב הזמן, הקצר כל כך במונחים של היקום, ומבזבז את האנרגיה שלו בדבר אחד: סיפורים.


אלו סיפורים שאנחנו מסכימים להאמין בהם ביחד: גבולות, דגלים, דתות, אידאולוגיות. היכולת הזאת היא כוח העל האנושי הגדול ביותר. היא זו שאפשרה לנו להתארגן בקבוצות קטנות ולצוד ממותה, אבל גם בקבוצות ענקיות של זרים לחלוטין ועדיין לשתף פעולה, והיא זו שבנתה מדינות, מסחר, בתי חולים ומעבדות. בלעדיה אין ציוויליזציה.


אבל אותו מנגנון בדיוק הוא גם המלכודת הכי גדולה שלנו. כשאנחנו מפסיקים לשאול שאלות על הסיפורים שמספרים לנו, אנחנו עלולים להיות מוכנים לפגוע באחרים בשמו.


אנחנו בקושי גרגיר אבק על סלע קטן בשולי גלקסיה נידחת, ובכל זאת כל שבט משוכנע שהסיפור שלו הוא מרכז העולם.


ובדור שלנו קרה משהו חדש לסיפורים האלה. כמעט כל מילה כתובה וכל הידע האנושי נמצא בקצות האצבעות שלנו, אבל זה לא אומר שיש לנו יותר אמת. להפך. רוב מה שמגיע אלינו הוא רק סיפור.


חלק מהם סיפורים שעובדים, כמו כסף או פוליטיקה: עשויים מילים בלבד, אבל כולנו מסכימים להאמין בהם, ובזכות זה הם הבסיס לחיים ביחד. הבעיה היא בסיפורים מהסוג השני: פנטזיות שמנותקות מהמציאות. וכשמוסיפים לזה את הרשתות החברתיות ואת תיבות התהודה שהן בונות סביבנו, מקבלים צמיחה מדאיגה של תיאוריות קונספירציה, של חוסר אמון במוסדות, ובעיקר של חוסר אמון בין בני אדם.


פעם היה קל יחסית לדעת שמשהו הוא אמת, כי אפשר היה לראות שהשקיעו בו מאמץ. עורכי עיתונים שבדקו כל פרט, בתי משפט ששקלו ראיות, חוקרי משטרה, אנציקלופדיות. האמת הגיעה ארוזה בעבודה קשה של מישהו. היום, בעידן הבינה המלאכותית, עם יכולות דיפ פייק, כמעט כל אחד יכול לייצר בשניות משהו שנראה בדיוק כמו אמת.


להפריד בין אמת לשקר עדיין דורש מאמץ, כנראה הרבה יותר מבעבר, ואנחנו לא משקיעים אותו.


ודווקא לתוך העולם הזה אנחנו בונים מראה.


ומה קורה לנו עכשיו?


אנחנו לא סומכים על "ערוצי התבהלה/התרעלה/התעמולה" (תלוי באיזה צד אתם), אנחנו לא סומכים על כתבים כי הם "שופרות", אנחנו לא סומכים על המוסדות, כי הם כולם מושחתים, אנחנו לא סומכים על בעל מקצוע כי הוא בטח בא "לדפוק אותנו". אבל למי אנחנו מאמינים בצורה עיוורת? לאלגוריתם AI שמחליט למה נחשפים במרבית המידע שאנחנו צורכים - בשיר הבא בספוטיפיי, באיזה מסלול לנסוע, וכמובן, ברשתות החברתיות.


כדי להשאיר אותנו כמה שיותר זמן, ע"מ שנחשף לפרסומות ויוכלו לעשות כסף מתשומת הלב שלנו, המודל פיצח איך המוח של כל אחד מאיתנו עובד, והוא מפעיל אותנו דרך אותם רגשות שהניעו את אבות אבותינו לשרוד בסוואנה המסוכנת - פחד, שנאה, קנאה.... ומי לא חווה את ה-ChatGPT/Gemini/Claude "מחרטט" אותו ואומר לו מה שהוא רוצה לשמוע?


האם הסיפורים שאנחנו צופים/שומעים/קוראים/מספרים לעצמנו הם באמת המציאות?


ואלו רק המודלים הקטנים, ה"טיפשים" יחסית. מה שקוראים להם Narrow AI, כלומר, בינה מלאכותית שפועלת על משימה קטנה יחסית ומוגבלת, אבל הבינה המלאכותית שהחברות הגדולות בונות והסוכנים, היא לא עוד כלי בארגז הכלים שלנו. יש כאלה שאומרים שהיא בכלל צורת חיים אחרת, דיגיטלית. בין כך וכך, היא לומדת מאיתנו: מהטקסטים שכתבנו, מההחלטות שקיבלנו, מהסיפורים שסיפרנו לעצמנו. והיא לא רק משקפת אותנו, היא מחקה אותנו, והיא כבר מחליפה אותנו, או עומדת להחליף, כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.


ובגלל זה שווה לומר משפט אחד בקול רם: אני מאמין בערך של האנושות והרצון שלי שהמין הזה ישרוד, למרות ש-99% מכל היצורים שחיו על כדור הארץ הזה, נכחדו. וזה לא כי אנחנו יצור מושלם. רחוק מאוד מזה. מספיק לגלול חזרה כמה פסקאות כדי לראות את זה. אף אחת מצורות החיים שנכחדו לא ידע שהוא בדרך להיכחד, ולא יכול היה לעשות בזה דבר. אנחנו המין הראשון שמסוגל לראות את הסוף מראש ועדיין לבחור אחרת. לספר לעצמו סיפור אחר, ולחיות אותו. ההישרדות שלנו יכולה להיות בחירה, לא רק מזל. ואני מאמין בערך של האנושות גם מסיבה הרבה יותר פשוטה: אנחנו אנושיים. וזה, לפחות בינתיים, עדיין משהו שיש רק לנו.


אז איך שומרים על זה בעידן שבו ישות מלאכותית מחליפה אותנו כמעט בכל דבר? קל להכריז על "אנושות משותפת". הרבה יותר קשה ליישם אותה. לשים לב שגם הסיפור של השבט השני הוא סיפור. אנחנו חייבים להתחיל לבחור, במוצר שאנחנו משיקים ובחברה שאנחנו בונים, מה המכונה תלמד לחקות. בלי תרגול יומיומי של זה, המראה תחזיר לנו את הגרסה הגרועה שלנו, גדולה מכפי שהיא.

וזו בדיוק הסיבה שהאנושות צריכה עכשיו "חדר כושר" חדש. לא כזה שמאמן אותנו לייצר עוד קוד, עוד נתונים או עוד יעילות, אלא כזה שמאמן את הצד האנושי שלנו: הרגש, החיים בשלום עם שאלות שאין להן תשובה, והידיעה שהמשחק פה הוא לא מי צודק, אלא איך ממשיכים את הדבר הכי מדהים שהיקום הזה ייצר: את החיים שלנו כאן.


כשאני מביט בלילה אל השמים, הכוכבים לא שופטים אותנו. הם רק מזכירים לנו מאין באנו. והשאלה היא אם נדע להשתמש באותו אור קוסמי כדי להאיר לעצמנו את הדרך קדימה, לפני שמישהו אחר יאיר אותה במקומנו.


אם הנושא הזה מעורר בכם משהו שקשה להסביר במילים - תחושה שהמהפכה הזו מרגשת ומפחידה באותה נשימה - אתם לא לבד. אני מרגיש אותה גם. בואו נבנה יחד את "חדר הכושר לאנושיות", ונשמור על מה שמייחד אותנו כבני אדם. כתבו לי.

 
 
 

תגובות


martinsabag@gmail.com

+972-54-599-8200

  • Instagram
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn
  • YouTube

©2024 YourMarket.Fit
ע"י מרטין סבג

bottom of page