ערים גדולות, צואת סוסים וטסלה: איך החשיבה הלינארית מפספסת את השינוי האקספוננציאלי
- Martin Sabag
- 29 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
לפני כמה ימים, טסלה עשתה משהו שטרם נעשה בעבר - רכב עזב את המפעל בטקסס, נסע 30 דקות לבד על כבישים ציבוריים במהירות של עד 72 קמ"ש, והגיע עד לבית הלקוח. ללא נהג, ללא פיקוח מרחוק, עלות לטסלה - $4.20 (!).
אבל בואו נחזור קצת אחורה, לתחילת המאה הקודמת.
הצרה הגדולה של מנהטן ולונדון
באותן שנים, הבעיה הכי גדולה שמנהטן ולונדון התמודדו איתה הייתה צואה של סוסים. כל בוקר אלפי כרכרות, עגלות ורכבי תחבורה ציבורית רתומים לסוסים זרמו למרכז הערים הללו. אנשים רכבו על סוסים, נסעו בכרכרות, נדחסו באוטובוסים רתומים לסוסים - והסוסים, כמובן, עשו הרבה מאוד צואה.
הנה קצת מספרים: בניו יורק של 1900 היו בין 100,000-200,000 סוסים. כל סוס מייצר בממוצע 22 קילוגרם צואה ביום. זה אומר שמנהטן הייתה מוצפת ביותר מ-2.5 טון צואה ביום, פלוס כ-100,000 ליטר שתן.
בערב כולם חזרו לפרברים, אבל הצואה נשארה. איך פתרו את זה? שלחו עוד פועלים עם עוד עגלות ועוד סוסים לפנות את הצואה. שעושים, כמובן, עוד צואה...
כל היזמות באותה תקופה התמקדה בבעיה הזו: איך לגרום לסוסים לחרבן פחות? איך להמציא אוכל שיגרום לצואה להסריח פחות? איך למנוע מהצואה למשוך זבובים ומחלות?
ב-1894 העיתון הלונדוני The Times חזה: "בעוד 50 שנה, כל רחוב בלונדון יהיה קבור תחת 9 רגל של צואה". ב-1898 התקיים הכנס הבינלאומי הראשון לתכנון עירוני בניו יורק - והוא הופסק אחרי שלושה ימים בלבד במקום עשרה מתוכננים, כי אף אחד לא מצא פתרון לבעיה.
המון כסף, המון מחקר, המון אנרגיה - הכל הושקע בלטפל בבעיית הצואה.
ואז, פחות משני עשורים אחר כך, הבעיה נעלמה.
לא כי מישהו פתר אותה. פשוט כי הסוסים נעלמו. במקומם הופיעו מכוניות.
מעניין מה יהיה עם ההארלי דוידסון שלי?
האם בעוד 15-20 שנה, כשכל המכוניות יהיו אוטונומיות לחלוטין, אני אצטרך לסחוב את האופנוע שלי בעגלה למסלול מיוחד כדי להנות ממנו? בדיוק כמו שהיום, אם אני רוצה לרכב על סוס, אני צריך ללכת לחווה או לקחת אותו בנגרר לטבע?
(אוקי, זה לא באמת מעסיק אותי בלילות, אבל זו לגמרי נקודה לחשיבה, לא?...)
למה אנחנו תמיד מפספסים את זה?
הסיבה שאנחנו לא רואים את השינויים האמיתיים מגיעים היא שאנחנו חושבים לינארית, אבל השינוי הוא אקספוננציאלי.
כשטסלה מראה לנו רכב שמוביל את עצמו מהמפעל ללקוח, רוב האנשים רואים בזה פיצ'ר מגניב. אבל זה לא פיצ'ר - זה התחלה של מהפכה מוחלטת בתעשיית התחבורה.
חושבים לינארית: "אוקיי, אז עכשיו הם יתחילו לעשות את זה יותר ויותר, וזה ייקח 10-15 שנה עד שיהיה מאסיבי."
חושבים אקספוננציאלית: "אם הם יכולים לעשות את זה עכשיו פעם אחת, תוך שנה-שנתיים הם יעשו את זה עשרות פעמים ביום, ותוך 5 שנים כל תעשיית השילוח והלוגיסטיקה תשתנה לחלוטין."
מה לא משתנה? החזון (Vision)
אבל יש דבר אחד שלא משתנה (לא אמור בכל אופן) בכל המהפכות האלה - החזון שמניע את החברות.
החזון של טסלה מהיום הראשון היה להאיץ את המעבר של העולם לתחבורה בת קיימא. לא משנה אם זה מכונית חשמלית, רובוטקסי, או עכשיו משלוח אוטונומי - הכל משרת את אותו החזון.
הפיצ'ר החדש הזה של משלוח אוטונומי? הוא בדיוק מממש את החזון הזה: מפחית עלויות, משפר יעילות, מקדם טכנולוגיה נקייה, ומוביל אותנו לעתיד שבו תחבורה היא פחות מזהמת ויותר חכמה.
החזון נשאר, רק הדרכים להגשים אותו הופכות יותר ויותר מתוחכמות ומהפכניות.
אותו דבר גם ברמה שלנו, הרמה האישית. אז אולי הבינה המלאכותית, או טכנולוגיות חדשות תיקחנה את המשרה שלנו או לא, אפשר להתווכח על זה, אבל מה שבטוח לא ישתנה הוא ה-WHY שלנו, רק הדרכים להגשים אותו יכולות להשתנות, לפעמים באופן דרסטי.
האתגר שלנו
פיתוח יכולת אדפטציה. להיות אג'יליים בחיים שלנו, בקריירה שלנו, באופן שאנחנו מתפרנסים. להבין שהעולם משתנה בקצבים שהמוח שלנו לא מיועד להכיל.
אבל בו זמנית, להישאר מחוברים לליבה שלנו. לזכור מה באמת מניע אותנו ולא ללכת לאיבוד בכל השינויים הטכנולוגיים.
כי בסוף, הטכנולוגיה היא רק כלי. השאלה היא מה אנחנו עושים איתה כדי לממש את מי שאנחנו באמת.
מה אתם חושבים? איפה אתם רואים את עצמכם בעולם שמשתנה בקצב אקספוננציאלי? ואיך אתם שומרים על ה-why שלכם?
Comentários