האם אי פעם מצאת את עצמך בוהה בשעון בעבודה, סופר את השעות עד לסוף השבוע? זו תחושה שכיחה מאוד בשוק העבודה של היום, והיא גרמה לי לחשוב: למה כל כך הרבה מאיתנו מרגישים מנותקים מהעבודה שלנו?
הנה עובדה מפתיעה: לפי דו"ח של Gallup, רק 15% מהעובדים ברחבי העולם מעורבים בעבודתם. זה אומר ש-85% מאיתנו לא מעורבים או מנותקים לחלוטין בעבודה. תנו לזה לשקוע לרגע.
זה גורם לי לתהות, איך הגענו לכאן? מתי התחילו לקבל את הרעיון שהעבודה היא רק משהו שאנחנו עושים כדי לשלם את החשבונות, ולא מקור להגשמה ותכלית?
אני תוהה על המושג שאני קורא לו "הפער" – אותו פער בין מה שאנחנו נלהבים ממנו ומה שבאמת משלם לנו את החשבונות. זו התמודדות נפוצה שראיתי אצל הרבה מקצוענים, לא משנה איזה תחום הם עובדים בו או מה רמת "ההצלחה" שלהם על הנייר.
תחשובו על זה: כמה מאיתנו יש להם חברים שהם "הצליחו" לפי קריטריונים חברתיים – עבודה טובה, רכב יפה, בית גדול – אבל הם משתפים שהם מרגישים לא מסופקים או אפילו ריקים? או מה עם אלה שאוהבים את העבודה ההתנדבותית או התחביבים שלהם, אבל לא מצליחים להמיר את התשוקה הזו לקריירה מתגמלת?
זה גרם לי לחשוב: מה אם נוכל לגשר על הפער הזה? מה אם נוכל למצוא דרך לשלב את התשוקות שלנו עם המקצועות שלנו? האם זה בכלל אפשרי בשוק העבודה המהיר והמשתנה של היום?
אשמח לשמוע מה אתם חושבים:
האם אי פעם הרגשתם תקועים ב"הפער" בין התשוקה שלכם לבין המשכורת שלכם?
מה זו "הצלחה" עבורכם? האם זה רק על בתחום היציבות הכלכלית, או האם יש משהו מעבר לזה?
אם הייתם יכולים לעצב את הקריירה שלכם מחדש, איך היא הייתה נראית?
בואו נתחיל שיח. אחרי הכל, אנחנו מבלים שליש מחיינו בעבודה – לא כדאי שהיא תהיה משהו שממריץ אותנו במקום לעייף אותנו?
Comments