הנה סיפור מחיל הנחתים האמריקאי, שסיפר סיימון סינק. סיימון קיבל הזדמנות לבקר בבית הספר לקצינים (OCS) בקוואנטיקו, וירג'יניה, והמפקד של בית הספר, קולונל, היה אמור לתת לו סקירה על מה שהם עושים שם ואיך הם מאמנים את הקצינים שלהם, וכו'.
הוא הגיע מאוחר. כל מי שמכיר את הנחתים יודע שהם אף פעם לא מאחרים, אז כשהוא נכנס לחדר והתנצל ואמר: "סליחה, היה לנו אירוע בבסיס", סיימון, שהיה סקרן להבין מה קרה, שאל: "מה קרה?" אז הקולונל ענה שזה היה חמור מספיק שהם שוקלים להוציא אחד מהנחתים שלהם מה-OCS.
סיימון חשב לעצמו: "איזה פשע נורא יכול להיות שהאדם הזה עשה???" והקולונל ענה: "הוא נרדם במשמר." סיימון היה המום: "הוא נרדם בשמירה, באמצע יער בארה"ב, ועבור זה אתם הולכים להוציא אותו מהחיל? לא קצת חמור מדי?" והקולונל ענה: "לא, אתה לא מבין. כששאלנו אותו על כך הוא הכחיש את זה. כששאלנו אותו שוב, הוא הכחיש שוב, ורק כשהצגנו בפניו הוכחות שאין עליהן ערעור, הוא אמר: "אני רוצה לקחת אחריות על המעשים שלי."
הקולונל הוסיף: "אתה לא לוקח אחריות על המעשים שלך ברגע שתפסו אותך. אתה חייב לקחת אחריות בזמן שאתה מבצע את המעשים," הוא המשיך: "יש לנו חייל אחר שנרדם, אבל הוא הודה בזה בעצמו. הענשנו אותו, אבל אין לנו בעיה איתו." ואז הקולונל המשיך והסביר: "אתה חייב להבין, אם אני שם את החייל הזה בעמדה פיקודית, במהלך קרב, והחיילים שלו עשויים לחשוב, אפילו לרגע, שהוא מנסה להגן על עצמו על חשבון אחרים, או שהוא רק מנסה לקדם את הקריירה שלו, נאבד חיים כי הם לא יאמינו לו ברגע האמת."
לא חייבים לאהוב את המנהיגים שלנו ולא חייבים להסכים איתם, אבל אנחנו חייבים לסמוך עליהם.
אני חושב שבמצבים כאלה (צבאיים או מצבים של חיים ומוות) זה מאוד ברור, אבל מה שקורה הוא שבחיים האזרחיים (בעסקים ופוליטיקה) אנחנו קצת מבלבלים את השניים, שאנחנו סומכים על המנהיגים רק כשאנחנו אוהבים אותם ואם אנחנו לא אוהבים אותם אז אנחנו לא סומכים עליהם.
Comments