איזה סוג משחק אנחנו משחקים?

ג'יימס פ. קארס כתב ספר ב-1986 שעוסק בעובדה שיש לפחות שני סוגים של משחקים: משחק סופי ומשחק אינסופי.

משחק סופי הוא משחק שבו היריבים ידועים, החוקים ידועים ויש מטרה ברורה מתי המשחק מסתיים ומי מנצח ומי מפסיד, לדוגמה, כדורגל.

משחק אינסופי הוא משהו שונה, ישנם יריבים ידועים ובלתי ידועים, יריבים יכולים להצטרף ולעזוב כל הזמן, החוקים יכולים להשתנות בכל רגע נתון והמטרה היחידה היא להישאר במשחק כמה שיותר זמן. לדוגמה, חינוך הוא כזה. לא ניתן "לנצח" בחינוך, בפוליטיקה עולמית או בעסקים.

כן, יכולים להיות מטרות מדידות במשחק אינסופי, כמו תוצאות מבחני מיקום בבית ספר או תוצאות סיום לימודים, וכמובן שניתן למדוד נתח שוק והכנסות בסוף השנה, אך אלה אינדיקטורים "שרירותיים" שאנחנו מגדירים עבור עצמנו ואין בהם "ניצחון".

שחקנים במשחק אינסופי פורשים רק מסיבה אחת מתוך שתיים: או שהם אוזלים במשאבים המאפשרים להם לשחק, או שהם אוזלים מהרצון לשחק.

קחו לדוגמה את ארצות הברית במלחמת וייטנאם. ארה"ב לא הפסידה בשום קרב משמעותי במלחמה. מבחינת מספר ההרוגים: לארה"ב היו 58,220 חיילים הרוגים, בעוד לוייטנאם היו 2,000,000 אזרחים הרוגים ו-1,100,000 חיילים הרוגים, כלומר, לפי כל KPI מדוד, ארה"ב הייתה למעלה.

הבעיה האמיתית הייתה שהם פשוט לא הבינו את המשחק שהם משחקים.

הוייטנאמים שיחקו משחק אינסופי - הם שיחקו כדי להישאר במשחק, כלומר, הם נלחמו כדי לשרוד. האמריקאים, מצד שני, שיחקו עם מנטליות של משחק סופי, כלומר, הם ניסו להשיג איזו "ניצחון מדוד". בסופו של דבר, הם הפסידו במלחמה, פשוט כי הם איבדו את המוטיבציה להילחם, כי כבר לא הייתה להם תמיכת הציבור בבית.

בעסקים, עלינו להבין שאנחנו משחקים משחק אינסופי. כן, ישנם יריבים או אם תרצה, מתחרים, ואם כי המטרה היא להישאר בעסקים ולצמוח, אנחנו עדיין מדברים כאילו אנחנו משחקים משחק סופי עם מונחים כמו: להכות את המתחרים, להיות במקום הראשון, וכן הלאה.

דעו את המשחק שאתם משחקים ופעלו בהתאם.